הגרפיטי של השיבולים תפס את עיניו כבר בפעם הראשונה שראה אותו, על הקיר שליד בית הקברות. אבל לקח לו זמן לעשות את החיבור. בהתחלה הוא פשוט היה יפה בעיניו. חמש שיבולים, ארבע מהן נוטות ימינה ואחת נוטה שמאלה. בולטות בעדינות שלהן על רקע הכתובות האחרות, שהיו רובן חיקוי לא מוצלח של גרפיטי אמריקאי, עם האותיות השמנמנות וההאדרה העצמית.
הפעם השנייה שראה את חמש השיבולים הייתה בתחנת הרכבת. בקיר שצמוד לכניסה. הוא התעכב לידן כמה רגעים, חיפש חתימה או רמז לזהות הצייר. ואז צילם אותן. הוא התכוון לשלוח את התצלום לבת שלו, שאהבה פעם לצייר. ותוכל להעריך את הקומפוזיציה. אבל חשש שגם השיתוף הפשוט הזה יתקבל כפלישה לפרטיותה. או יתפרש כנזיפה על כך שהיא לא מציירת יותר. בשנה האחרונה היא רגישה כל כך. קוצנית כל כך. ובשבועות האחרונים הפסיקה לדבר איתם לחלוטין. היא חוזרת מבית הספר, מסתגרת בחדר שלה עד הערב ואז יוצאת להליכות עם החברה שלה. תמיד אותה חברה.
משהו עובר עליה, אמרה לו אשתו לילה אחד, בעודם ממתינים שתשוב ומעמידים פנים שהם לא ממתינים שתשוב.
גיל ההתבגרות עובר עליה, הוא אמר.
אבל אשתו התעקשה, יש משהו שהיא לא מספרת לנו.
כשראה את חמש השיבולים על הקיר הנמוך ברחבה של המשביר, עלה בו לראשונה החשד. מתחת לשיבולים הייתה נימה שמשית צהובה כזו, שבפעמים הקודמות הייתה דקה. ואילו הפעם רוססה בצבע זרחני, בולט, שהזכיר לו משהו. הוא לא שיתף את אשתו כי לא היה בטוח, אבל למחרת הוא חיכה שהבת שלו תצא לבית הספר, ואז נכנס לחדר שלה, והוריד מהמדף העליון את בלוק הציור הישן שלה. ושם הן היו, עמוד אחרי עמוד, שמשות צהובות שממוקמות בתחתית הציור - במקום בחלק העליון שלו, כמו שרוב הילדים מציירים.
את המכלים עם התרסיס הוא מצא בקלות. מוסתרים בארון השירות. לרגע התלבט מה לעשות איתם, ואז כבר לא התלבט.
מה שכן, תוך כדי ההכנות, ולמעשה כמעט עד לרגע האחרון, תהה: מה בעצם מנסה להגיד מישהי שמציירת שיבולים בכל העיר? ואיך יבהיר לה, באמצעות מה שיצייר ליד השיבולים שלה, שהוא רוצה לפתוח בשיחה?
לבסוף ריסס כיכר לחם. תחילה על הקיר שליד בית הקברות. אחר כך על הקיר שצמוד לכניסה לתחנת הרכבת. ולבסוף, לקראת ארבע בבוקר, על הקיר הנמוך שברחבת המשביר.
כשחזר הביתה, החזיר את התרסיסים למקומם, נכנס למיטה שלו בשקט, הרים את השמיכה בעדינות, וחיבק את אשתו מגבה.
עכשיו, הוא חשב, אצטרך להמתין בסבלנות.
ואולי בעצם זה מה שמבקשת מי שמציירת שיבולים? אורך רוח?
הכריך הראשון הופיע על הקיר שליד רחבת המשביר. ליד כיכר הלחם, שליד השיבולים.
אבל זה לא היה סתם כריך. זה היה הכריך שהיה מכין לה לבית הספר כשהייתה קטנה. עם הגבינה הצהובה שבולטת מחוץ ללחם והחסה שבולטת מחוץ לגבינה הצהובה.
יכול להיות שהיא יודעת?
לאחר מכן צצו הכריכים בכל מקום בעיר שבו צוירו הכיכרות. תמיד עם הגבינה הצהובה והחסה.
בכל פעם שחלף לידה בבית באותו שבוע, כמעט ואמר לה משהו. כמעט והתייעץ איתה: איך את היית עונה לכריך?
אבל התאפק.
הכול, הוא ידע, כל כך שברירי עדיין.