אני יושב על הספסל בגן השעשועים, מביט בה מטפסת על המתקנים. ונזכר בטיול לצרפת.
כמעט כל פעם שאני מביט בה יותר מכמה דקות רצוף, אני נזכר בטיול ההוא.
היא הייתה בת תשעה חודשים. עדיין תינוקת. נשאנו אותו על מנשא כזה שנקרא "בייבי ביורן". שאפשר לה להיות צמודה לגוף שלנו, אבל פתוחה וסקרנית אל העולם.
מה שכן, היא כבר לא הייתה קטנטונת, וזה לא היה קל. לשאת את המשקל שלה לכל מקום. אז כל פעם שאחד מאיתנו התעייף, השני החליף אותו.
זה קרה ביורודיסני.
עמדתי עם אחיה הגדול בתורים למתקנים שהעלייה אליהם הייתה מותרת רק בליווי מבוגר. רכבות הרים, רכבות שדים, כאלה.
כשירדתי מהרכבת האחרונה הייתי מסוחרר מעט. אני לא אומר את זה כתירוץ. רק מציין עובדה.
לפני שהתחלנו לזוז לכיוון חנות המזכרות, אימא שלה ביקשה שאחליף אותה. התינוקת לא ירדה ממנה כבר שעתיים.
עשינו את ההחלפה הזו כמה פעמים ביום מאז שהטיול החל. וסדר הפעולות היה ברור לשנינו. מעבירים לבן אדם השני רצועה אחת, תוך כדי שתומכים בגוף של התינוקת מלמטה, ורק אחרי שהרצועה יציבה על הכתף, מעבירים גם את השנייה, בלי להפסיק לתמוך מלמטה.
עד היום לא ברור מה בדיוק קרה.
כלומר – לאימא שלה יש את הגרסה שלה, ולי יש את שלי.
אבל אין ויכוח על התוצאה הסופית:
הבייבי ביורן נשמט מאיתנו, והתינוקת נפלה, בעודה בתוכו, ונחבטה בראשה במדרכה.
בשניות הראשונות היה שקט.
מהשניות הראשונות אני זוכר, מכל הדברים, דווקא את המיקי מאוס המבוהל שהגיח מולנו. הוא בדיוק הצטלם עם חבורה של ילדים ואז קלט כנראה מה שקרה והתחיל לרוץ לכיווננו .
אחר כך היה בכי של התינוקת. ושל אחיה. שנבהל גם הוא. ואמבולנס שהגיע לשער הפארק. וחדר מיון. ופקידת קבלה שלא הבינה אנגלית. ופקידת קבלה שכן הבינה אנגלית. ושעות ארוכות של היסטריה שכמוה לא ידעתי גם כשירו טילים על הטנק שלי במלחמת לבנון השנייה.
אחר כך יצא אלינו הרופא – אני זוכר שהיה לו כתם שחור של עט נובע בתחתית הכיס של החולצה - ואמר, יש לכם מזל גדול, ואמר, היא תהיה בסדר.
והיא באמת הייתה בסדר.
אבל אנחנו - אימא שלה ואני – כבר לא.
*
בטיפול הזוגי שהתחלנו שנתיים אחר כך לא הזכרנו את מה שקרה ביורודיסני.
דיברנו על הכול, חוץ מעל מה שקרה ביורודיסני. אולי בגלל זה טיפולים זוגיים לא מצליחים: את הכעסים האפלים באמת קשה לבטא במילים.
*
הילדה מנופפת לי עכשיו מראש המגלשה.
אני מנופף לה בחזרה.
ככל שהיא גדלה, היא דומה יותר לאימא שלה. אפילו הצורה שהשיער שלהן גולש על הכתפיים דומה.
אימא שלה שולחת לי שתי הודעות בשעה. לוודא שהכול תקין. שלא קרה לילדה כלום.
זה פסיכי לגמרי, אבל אני עושה בדיוק אותו דבר כשהיא אצלה בסופי שבוע. אז אני עונה, בסבלנות.
הכול בסדר. הילדה שלך שמחה וטובת לב. עוד מעט השמש תשקע, נחזור לדירה. נאכל ארוחת ערב ואשכיב אותה לישון. אין בעיה. את יכולה לבוא מחר מאוחר יותר. בשמונה בבוקר נגיד. ונעשה את ההחלפה.