טאבו

היא הייתה מספרת לי על בנים בכיתה שלה שהציעו לה חברות. או על איך זה לקבל מחזור בפעם הראשונה. לי עוד לא היה מה לספר. אז הייתי מקשיב ומהנהן ושואל שאלות. הייתה בינינו איזו קירבה נינוחה כזו, לא מתאמצת, שלא הייתה לי עם אף בת אחרת, אבל אז, בקיץ שבין כיתה ז' לח', התרחשה המטמורפוזה. בבת אחת לא יכולתי לשהות לצידה בלי לרצות. העיניים שלי נמשכו אל מפתח החולצה שלה והאצבעות שלי רצו להישלח אל קווצת השיער הבהירה שהשתחררה מהקוקו שלה וכל הזמן ניסיתי להצחיק אותה כדי לראות את החיוך המבויש הזה שלה, שבקע מהזווית של הפה, והפסקתי ללבוש טרנינגים או מכנסי בגד-ים לידה כדי שהיא לא תבחין שלפעמים –

ודווקא בקיץ הזה אימא שלה הציעה שהיא תישאר אצלנו לישון.

מה יכולתי להגיד.

פתחתי בשבילה את המיטה שמתחת למיטה שלי. ויצאתי מהחדר כדי שהיא תוכל להחליף לפיג'מה.

על הפיג'מה שלה היו מצוירים תותים. אני זוכר. המון תותים.

דיברנו קצת כשאור מנורת הקריאה דולק ואז היא אמרה שהיא קצת עייפה וביקשה שאכבה את האור. כיביתי את האור והקשבתי לנשימות שלה.

היא לא ישנה.

הריח שלה נישא לנחיריים שלי, ריח הפיג'מה מעורבב בריח הגוף מעורבב בריח השיער מעורבב בהבל הפה.

ולא יכולתי לעמוד בזה יותר.

אמרתי לה, בקול רועד, אני מאוהב בך.

והיא אמרה, אבל...אנחנו בני דודים  

ואני אמרתי, אז מה?

והיא אמרה, לילדים שלנו יהיו שבע אצבעות בכל יד

ואני אמרתי, לא כזה נורא

והיא אמרה, הם יהיו עיוורים

ואני אמרתי, נאהב אותם כמו שהם  

והיא לקחה נשימה עמוקה ואמרה, יכול לצאת לנו גם תינוק עם שני ראשים.

ואני אמרתי, שני ראשים?

והיא אמרה, כן, ראיתי תמונה של תינוק כזה. בעיתון. זה היה מפחיד.

ואני אמרתי, באמת? והדלקתי שוב את האור של מנורת הקריאה. כי התינוק עם שני הראשים שדמיינתי ממש הבהיל אותי.

והיא אמרה, באמת-באמת.

ואני אמרתי, אני אשאיר קצת את האור דולק, בסדר?

והיא אמרה, בסדר. ואחרי כמה דקות נרדמה.

ועכשיו, שלושים שנה אחרי, אנחנו יושבים על כיסאות פלסטיק מול הים. בחופשה השנתית של המשפחה המורחבת. וזה קורה לנו מול העיניים.

כלומר, הם תמיד אהבו לשחק אחד עם השנייה, הבת שלי והבן שלה.

אבל בקיץ הזה מתרחשת המטמורפוזה.

הם יותר צעירים ממה שאנחנו היינו אבל הכול קורה מהר יותר בדור שלהם. היא מתיזה עליו מים והוא מנסה להטביע אותה אבל משחרר אותה רגע לפני שזה נהיה מסוכן. הם שוחים לעומק בתנועות מתואמות ואז חוזרים וניצבים זה מול זה ומדברים בעיניים בורקות.

אנחנו מסתכלים עליהם. ולמשך כמה דקות לא אומרים דבר. רק תולשים עוד עינב ועוד עינב מאשכול הענבים הגדול שמונח בינינו, בתוך קערה.

מתישהו נצטרך להראות להם את התמונה, אני אומר לבסוף.   

איזו תמונה, היא שואלת. בלי להזיז את המבט מהם. 

של התינוק עם שני הראשים, אני אומר. 

היא שותקת, מחייכת את החיוך הזה שלה, שבוקע מזווית הפה, ואז אומרת, אין באמת דבר כזה. תינוק עם שני ראשים. ומניחה את הראש שלה על הכתף שלי.