ישבתי ביפו. על ספסל שמשקיף לים.
תמיד לפני מפגש אחרון של סדנה אני טיפה עצוב. תרצֶה או לא תרצֶה, אתה נקשר לתלמידים שלך.
לפתע ניגשה אלי אישה עם משקפי שמש גדולות. ושאלה אם אני מי שאני.
הודיתי באשמה.
הרכנתי את ראשי בענווה.
נערכתי למחמאות על הספרים שלי.
אמרה: לא יודעת אם אתה זוכר, הייתי המחנכת שלך בכיתה דלת והא.
נזכרתי בשמה.
נזכרתי שהייתה מכשפה.
נזכרתי שפעם לעגה לי מול כל הכיתה כשביקשתי לגשת ללוח ולפתור תרגיל, באומרה: אני מעדיפה מישהו שיש לו באמת סיכוי להצליח לפתור.
נזכרתי שפעם הענישה אותי על כך שהעזתי להתווכח אתה – לא זוכר על מה - בכך ששלחה אותי לעמוד דום שיעור שלם בשירותי הבנים.
חשבתי: הנה ההזדמנות שלך. עוד לא מאוחר לסגור חשבון.
אמרתי: מה שלומך, המורה עדינה? טוב לראות אותך.
אמרה: אתה יודע, חשבתי עליך לאחרונה.
נעים לשמוע, אמרתי. וחשבתי: אם היא תבקש ממני הקדשה בספר, אני אגיד לה שלא. פשוט לא. לא מגיע לה.
אמרה: נדמה לי שמכל התלמידים שהיו לי ברבות השנים, אתה - האכזבה הכי גדולה שלי.
אני? השתנקתי. באמת?
היו לך כל כך הרבה כישרונות. יכולת להיות רופא. מדען טילים. איש הייטק. ובסוף מה? זאת הבעיה של הדור שלכם.
מה...מה ה...בעיה של הדור שלנו?
יש לכם יותר מדי אפשרויות. וזה מבלבל אתכם. וגורם לכם לעשות בחירות לא נכונות.
טוב, תראי -
ומילא אם היית כותב משהו בעל ערך.
כן.
ובאמת שאני לא מבינה מדוע בכל ספר אתה חייב תמיד לשלב דמות של ערבי. אין לנו מספיק מהם במציאות?
אני –
אמור נא לי, מה מעשיך ביפו?
אני מעביר סדנה, האמת. לא רחוק מכאן. גם אני נהייתי מורה.
סדנה למה?
סדנה לכתיבה.
אי אפשר ללמד כתיבה. זאת שרלטנות לשמה.
טוב, לא בטוח שאני מסכים איתך בנקודה הזו. בכל אופן...מה ...אם מותר לשאול...מה את עושה ביפו?
יפה מצדך לשאול. אימא שלי גוססת. אני סועדת אותה. זה מתיש למדי. באתי לפה לנוח קצת. להירגע. היא אישה קשה, אימא שלי. קשה מאוד.
אני... מתאר לעצמי.
מה שלום ההורים שלך, אגב? יצאו כבר לפנסיה?
כן.
אבא שלך היה גבר נאה. נאה מאוד.
היה ונשאר.
תגיד, הם עוד שמאלנים, ההורים שלך?
שמאלנים? נראה לי שכן. תכל'ס גם מרכז היום נהיה -
יש הרבה ערבים פה ביפו, שתדע. גם מי שלא נראה לך ערבי, יכול להיות שהוא ערבי. ואלה, אם רק תסובב להם את הגב, הם מיד יתקעו לך סכין. ולא יעניין אותם שאתה מהלל אותם בספרים שלך.
או קיי.
איך תמיד אמרתי לכם בכיתה, הקם להורגך –
השכם להורגו
נו, אני רואה שאתה זוכר משהו מגירסא דינקותא שלך.
איך אפשר לשכוח.
נו, אז אולי טוב שנפגשנו.
אולי.
בן כמה אתה? ארבעים? ארבעים וחמש? אתה עדיין יכול לעזוב את כל השטות הזאת של הכתיבה, ולמצוא לעצמך מקצוע רציני. עוד לא מאוחר!