דורטמונד

היא אהדה את בורוסיה דורטמונד. ואני אהדתי אותה.

הכרנו בשנה האחרונה שלי באוניברסיטה בעיר, אחרי שכבר התייאשתי לגמרי מבחורות גרמניות.

היא למדה איתי תורת המשחקים, ושמתי לב שעל כל החפצים שלה – תיק, כובע צמר, אפילו המגפיים – יש לוגו של הקבוצה.

במדינה שאני בא ממנה בחורות לא אוהדות קבוצות כדורגל. בטח לא בחורות שנראות ככה. אז הסתקרנתי. ושאלתי. זאת אומרת, עבדתי על הניסוח לפחות שבוע עד שאזרתי אומץ לגשת אליה באמת.

בקפיטריה, על כוס שוקו חם, היא סיפרה לי שאבא שלה היה לוקח אותה למשחקים. הן היו שלוש אחיות, ורק היא, הקטנה, הסכימה ללכת איתו לווסטפאלנשטאדיון. בהתחלה היא היתה על הכתפיים שלו. אחר כך לצדו. תמיד ביציע הדרומי, כמובן. אחר כך הוא חלה והם התחילו לשתות תה מתרמוס בהפסקה, במקום בירה. אחר כך הוא מת. והיא המשיכה ללכת למשחקים עם התרמוס, לזכרו.

לפני שסיימתי את השוקו כבר הייתי מאוהב בה.

איור: נועה רוזנקוף

עוד באותו לילה נשארתי לישון אצלה, וככה גיליתי שאפילו על המגבות באמבטיה שלה יש את הלוגו.

אבל הרגע הקריטי ביחסים שלנו הגיע אחרי חודש. היא הזמינה אותי להצטרף אליה למשחק. דורטמונד נגד שאלקה. הדרבי של חבל הרוּהר. תדע לך, היא אמרה והסמיקה קלות, שאתה הראשון... שזאת הפעם הראשונה שלי... עם בחור.

כמובן שבכניסה לאצטדיון רכשנו לי את כל הפריטים: צעיף עם הסלוגן BVB echte liebe – אהבה אמיתית. כובע צמר, חולצה צהובה-שחורה עם המספר של כוכב הקבוצה, לוקאס באריוס.

בתוך האצטדיון, לפני המשחק, היא לימדה אותי שני שירי אוהדים. שרנו, התחבקנו, שתינו בירה מכוסות פלסטיק. ותה מהתרמוס. השיער הבהיר, הדק שלה, גלש מתוך כובע הצמר משני צידי הלחיים שלה והרגשתי בר מזל.

ואז התחיל המשחק. הצהובים-שחורים תקפו גלים-גלים, אבל דווקא הכחולים הבקיעו את השער הראשון. ואז את השני. והשלישי. והרביעי.

אחרי ששריקת הסיום נשמעה היא קרסה אל המושב שלה. הנחתי יד מנחמת על כתפה והיא הסירה אותה. ניסיתי לדובב אותה, אבל לא היה עם מי לדבר. כשעצרתי לפני הבניין שלה היא אמרה בפנים נפולות: אחרי הפסדים אני מעדיפה לישון לבד.

כשאתה כרוך אחרי מישהי, הכול מוצא חן בעיניך. אז גם זה שהיא לקחה את ההפסד קשה מצא חן בעיני. איזה יופי, חשבתי, סוף-סוף מישהי שלא מפחדת להרגיש עד הסוף.

כעבור חודש היא הזמינה אותי לעוד משחק. הפעם נגד המבורג. שמחתי. חשבתי שמשחק נגד קבוצה מתחתית הטבלה הוא הזדמנות. אבל המבורג הבקיעה שער ממצב נייח בדקה העשירית והתגוננה בנחישות מול כל הניסיונות שלנו להשוות.

אחרי שגם במשחק הבא שהלכנו אליו ביחד דורטמונד הפסידה, אמרתי לה בחצי חיוך כשעצרנו מתחת לבניין שלה: אולי... אולי אני מביא לקבוצה מזל רע.

אולי, היא ענתה לי בפנים חתומות.

הפסקתי ללכת איתה למשחקים. אבל המשכנו להיות נאהבים, ובסוף שנת הלימודים נפרדנו בשדה התעופה בהבטחה נרגשת שנכתוב אחד לשני כל יום והיא תבוא אלי בחופשת הכריסטמס.

כבר הכנתי את השותף שלי שמישהי תצטרף אלינו לדירה בחורף, לשבועיים לפחות. אבל כשהעונה החדשה נפתחה ודורטמונד עלתה על מסלול של ניצחונות, המיילים שלה הלכו והתקצרו. והמיילים שלי הלכו והתארכו, נהיו מתאמצים כאלה. ראיתי את זה בא כמו ששוער רואה כדור שהולך להיכנס לשער והוא לא יכול לעשות עם זה כלום.

עד שבסוף הגיע המייל שחששתי ממנו: מצטערת, הכרתי מישהו חדש. זה רציני.

כעבור כמה שבועות, אחרי משחק העונה מול ביירן מינכן, היא העלתה תמונה בפייסבוק שלה. היא והבן זונה, באצטדיון, מחובקים. חוגגים את הניצחון.

איור: נועה רוזנקוף