אחרי שסיימו לשנרקל הם עמדו במים הרדודים, די קרובים אחד לשני. היא הראתה לו את אצבעות כף היד השמאלית שלה ואמרה, "תראה, הן צהובות." הן באמת היו קצת צהובות, במיוחד בקצוות, אז הוא שאל אם היא נגעה במקרה בכף ידה באחד האלמוגים, והיא ענתה, "אולי." ונראתה קצת מודאגת. בשלב הזה הוא כבר חיבב אותה יותר משהיה יכול להודות בפני עצמו, אז בלי לחשוב הרבה הוא הצמיד את כך ידו לכף ידה לכמה שניות ואמר, "עכשיו גם אני אדבק במגפת 'האצבעות הצהובות'."
הוא בסך הכול רצה להצחיק אותה (כשהיא צחקה הנחיריים שלה התרחבו באופן מלבב) אבל יומיים לאחר מכן, כשביקר בבית הוריו, הוא הלך לשטוף ידיים (אימא שלו התעקשה שישטוף ידיים לפני הארוחה, כאילו שהוא ילד) וקלט שאצבעות כף היד השמאלית שלו צהובות בקצוות. אחרי הארוחה הוא הראה אותן לאימא שלו (בכל מה שקשור למחלות הוא באמת היה עדיין היה ילד) והיא בחנה אותן ואז שאלה: "התחלת לעשן?"
עישון היה נושא רגיש אצלם בבית כי אבא שלו מת מסרטן הריאה, אז הוא הסתכל לה בעיניים ואמר, "מה פתאום." "טוב, זה כנראה כלום," היא אמרה, אבל אז – לפני שהוא הספיק לומר משהו – היא הצמידה את כף ידה לכף ידו ואמרה, "בוא נראה אם זה מדבק."
עד סוף השבוע לכל השכונה שלהם כבר היו אצבעות צהובות.
ועד סוף החודש – לכל המדינה.
מגפת האצבעות הצהובות, שתוארה אחר כך על ידי מדענים כ"מגפה הראשונה בהיסטוריה שהופצה על ידי אמפתיה", התפשטה ברחבי העולם באמצעות מפגשים בין-אישיים. באופן מוזר, אנשים עם אצבעות רגילות שפגשו מישהו יקר להם עם אצבעות צהובות, חתרו למגע איתו במקום להימנע ממגע: כלומר, הרגישו דחף עז, בלתי נשלט, להצמיד את כף היד שלהם לכף ידו. "שמעתי קול בתוך הראש שאומר לי לעשות את זה," סיפרה אישה צ'כית. "הרגשתי שאם לא אצמיד את האצבעות שלי לאצבעות של רוברט אהובי הוא תמיד ירגיש זר ומוזר," תיאר גבר סלובקי.
היו מדענים שטענו שחומר מסוים שמופרש מאלמוגים הוא שמחולל את התגובה האמפתית, בעוד מדענים אחרים טענו שאלה שטויות. בכל מקרה, עד סוף השנה, לכל האנשים על פני כדור הארץ היו אצבעות צהובות.
חוץ מאחד.
שמו היה גונאר, והוא היה סופר מתח נורבגי.
מדי חורף היה גונאר פורש לבקתה במעבה היערות כדי לכתוב, ורק אחרי שהשלגים היו מפשירים היה חוזר לכפר שלו. בדרך כלל היו תושבי הכפר מקבלים אותו בחום בשובו. רובם הכירו אותו מאז שהיה ילד. אבל הפעם כשחזר כולם, בלי יוצא מן הכלל, התרחקו ממנו כאילו הוא מדבק. אם היה ברזילאי או ישראלי הוא היה פשוט שואל אותם מה לעזאזל הבעיה שלהם. אבל הוא לא היה. אז הוא חיכה שהבת שלו, קמילה, תגיע לביקור. היא תמיד ידעה לגשר בינו לבין העולם.
קמילה הגיעה לסוף שבוע. הוא אסף אותה מתחנת הרכבת. שתי שניות בלבד חלפו מהרגע שראה אותה ועד הרגע שבו הבחינה שראה אותה, אבל במהלך שתי השניות האלה עברו לו בראש כל כך הרבה מחשבות: כמה יפה היא; כמה היא דומה לאימא שלה; התגעגעתי אליה; לא קר לה עם הז'קט הזה?;אהבה זה עניין נפלא; אהבה זה עניין מייסר –
היא נופפה אליו בדיוק כמו שהייתה מנופפת כשהייתה קטנה, ורצה לעבר המכונית.
תחילה הם ישבו לאכול קומלה, המנה האהובה עליה (אימא שלה הייתה מכינה לה את זה, ואחרי שמתה הוא ניסה להיכנס לנעליה). אחר כך הוא שאל אותה על חייה, והיא סיפרה לו שגירשה מדירתה באוסלו את סטפאנו, החבר האיטלקי שלה. הוא הינהן בהבנה, אבל בפנים התפרץ בו הר געש של שמחה: הוא אף פעם לא סבל את הסטפאנו הזה.
רק אחרי שהם שתו קפה (שלו שחור, שלה או-לה) הוא סיפר לה על האופן המשונה והמטריד
שבו הגיבו אליו המקומיים מאז שחזר מבקתת הכתיבה שלו. המבטים. הלחישות.
"תגידי לי את האמת," הוא ביקש, "משהו לא בסדר איתי?"
היא הביטה לתוך עיניו, כמבקשת למצוא בהן זיק מעורר חשד. ואז סרקה במבטה את פניו, את
חזהו, את כל גופו, ואמרה: "לא". ואז סרקה אותו שוב והבחינה באצבעות שלו. "רגע", היא
אמרה ונטלה את כף היד שלו. אני לא מאמינה, הן לא צהובות!"
"למה שהאצבעות שלי יהיו צהובות"? הוא תהה. הוא לא היה בטוח אם היא מהתלת בו או
לא (לאימא שלה הייתה נטייה לעשות את זה).
ואז היא סיפרה לו על המגפה.
"שאני אבין," הוא שאל כשסיימה, "אני היחיד בעולם בלי אצבעות צהובות?"
"כנראה," היא ענתה, "אבל זה די פשוט לטפל בזה."
היא הרימה את ידה באוויר וביקשה שיעשה כמוה. צל של מיאון חלף בליבו, ובכל זאת הוא הינהן לאישור, הרים את כף ידו והצמיד אותה לכף ידה.
"זה לוקח בין ארבע לשמונה שעות," היא אמרה. "עד ארוחת הבוקר כבר תהיה כמו
כולם."
הוא לא היה כמו כולם עד ארוחת הבוקר.
"אולי עם עקשנים זה לוקח יותר זמן," היא ניסתה להתבדח, אבל אז הוא קרא, "תסתכלי, קמילה, האצבעות שלך!"
הן לא היו צהובות יותר. אף לא אחת מהן. הצבע הצהוב נעלם כליל.
והם ישבו בדממה ושתו את קפה הבוקר שלהם, (שלו או-לה, שלה שחור).
האנשים היחידים עם אצבעות לא צהובות, בעולם שעמד להשתנות שוב.