בתמונות באייר בי אנד בי הדירה נראתה רחבת ידיים ושטופת שמש. במציאות היא הייתה קטנה ואפלולית. במקום אמבטיה, היה מקלחון. במקום מיטה, מזרון. מתוך ארבע פתיליות של גז רק אחת עבדה. ומהחלון נשקף קיר לבנים. התרעמנו. אבל לא היה עם מי לדבר. שילמנו באשראי באתר. בעלת הבית השאירה את המפתח במכבסה, נסעה מחוץ לעיר. והזהירה מראש שלא תהיה זמינה בטלפון.
באמצע הלילה נשמעו הדפיקות בדלת. ובעקבותיהן צעקה: אופן דה דור, ביאטריס!
ושוב: אופן דה דור, ביאטריס! איי נואו יור דר!
ביאטריס היה שמה של הבחורה שהשכירה לנו את החדר.
לא פתחנו את הדלת. מה פתאום. ראינו מספיק סרטים על ניו יורק כדי לדעת איך זה עלול להיגמר.
אשתי הניחה אצבע על שפתיה, מסמנת לי להחריש. אולי אם נשתוק מספיק זמן, הוא ילך.
הוא לא הלך.
ביאטריס, איי לאב יו, הוא זעק.
ביאטריס, לט מי אין.
ביאטריס, איף יו וונט אופן דה דור, איי וויל קיל מיי סלף.
זה אולי הזמן לספר שאשתי עובדת כפסיכולוגית במשטרה. בין השאר, היא מוזעקת לגגות כדי לשוחח עם אנשים שמאיימים לקפוץ.
הוא רציני, היא אמרה לי. בקול המקצועי שלה.
אולי, אמרתי. אבל זה לא ענייננו.
למרבה הצער, זה כבר כן ענייננו, היא אמרה וקמה מהמיטה.
לא ניסיתי לעצור בעדה. אחרי חמש עשרה שנה ביחד אני כבר יודע מתי אין טעם.
ליתר בטחון, חיפשתי באנשיי הקשר את השם של המכר היחיד שלי בניו יורק, ג'וש, והנחתי את האצבע על המספר שלו.
אבל הגבר שצנח אל תוך הדירה אחרי שאשתי שחררה גם את השרשרת העילית ממקומה –
לא היה נראה מאיים במיוחד.
קודם כל, הוא היה קטן. מאוד. יותר קטן מדני דה ויטו.
העיניים שלו היו אדומות מרוב בכי. או מרוב שתייה.
והוא לבש בגדים של בנקאי.
בוא, אשתי אמרה לו, אני אכין לנו תה.
מי את? הוא פער עיניים. ירידת ווליום.
היא הסבירה לו. אייר בי אנד בי. ארבעה לילות. החופשה הזוגית הראשונה שלנו מאז שהילדים נולדו. בת זונה! הוא אמר. היא אמרה שהיא תעשה את זה. היא אמרה שהיא תחליף את המנעול ותסבלט את הדירה! בת זונה מזדיינת!
וואץ' יור לאנגווג', אשתי אמרה לו בקול של מישהי שיש לה אקדח בחגורת המכנסיים.
האיש השפיל את מבטו.
היא סימנה לי לחזור לחדר השינה.
את בטוחה? שאלתי אותה בעיני.
בטוחה, ענו עיניה.
הם ישבו במטבח. שתו תה. ודיברו. כלומר, הוא דיבר ודיבר והיא הקשיבה.
לא הצלחתי לשמוע את השיחה שלהם. מדי פעם היה נדמה לי שאני מזהה מילה:
"טעות". או "אבוד". או "סיבה".
מדי פעם שמעתי את הקול של אשתי משחיל משפט שבסופו סימן שאלה.
ניסיתי להישאר ער. אבל בשלב כלשהו נרדמתי.
כנראה שהשינה שלי הייתה טרופה, כי כשהתעוררתי עדיין היה חושך בחוץ. ואשתי קראה ספר של ניקול קראוס לצדי.
דני דה ויטו עדיין כאן? שאלתי.
הלך, היא אמרה במבט מהורהר.
את...קוסמת, אמרתי.
אני...אשת מקצוע, היא אמרה. ושלחה את הזרת שלה לזווית העין, כאילו כדי לשלות משם דמעה.
אבל מה אמרת לו ש...הרגיע אותו? ליטפתי את שערה.
זה לא מה שאומרים, היא אמרה. אלא איך שמקשיבים.
בחוץ ניו יורק התעוררה ליום חדש. רכבים המו. משאיות חרקו. תריסים של חנויות הורמו.
לא מיהרנו לצאת אליה. נשארנו עוד קצת במיטה, מקשיבים.