אני יושב על הספסל בגן השעשועים, מביט בה מטפסת על המתקנים. ונזכר בטיול לצרפת.

כמעט כל פעם שאני מביט בה יותר מכמה דקות רצוף, אני נזכר בטיול ההוא.

היא הייתה בת תשעה חודשים. עדיין תינוקת. נשאנו אותו על מנשא כזה שנקרא "בייבי ביורן". שאפשר לה להיות צמודה לגוף שלנו, אבל פתוחה וסקרנית אל העולם.

מה שכן, היא כבר לא הייתה קטנטונת, וזה לא היה קל. לשאת את המשקל שלה לכל מקום. אז כל פעם שאחד מאיתנו התעייף, השני החליף אותו.

זה קרה ביורודיסני.

עמדתי עם אחיה הגדול בתורים למתקנים שהעלייה אליהם הייתה מותרת רק בליווי מבוגר. רכבות הרים, רכבות שדים, כאלה.

כשירדתי מהרכבת האחרונה הייתי מסוחרר מעט. אני לא אומר את זה כתירוץ. רק מציין עובדה.

לפני שהתחלנו לזוז לכיוון חנות המזכרות, אימא שלה ביקשה שאחליף אותה. התינוקת לא ירדה ממנה כבר שעתיים.

עשינו את ההחלפה הזו כמה פעמים ביום מאז שהטיול החל. וסדר הפעולות היה ברור לשנינו. מעבירים לבן אדם השני רצועה אחת, תוך כדי שתומכים בגוף של התינוקת מלמטה, ורק אחרי שהרצועה יציבה על הכתף, מעבירים גם את השנייה, בלי להפסיק לתמוך מלמטה.

עד היום לא ברור מה בדיוק קרה.

כלומר – לאימא שלה יש את הגרסה שלה, ולי יש את שלי.

אבל אין ויכוח על התוצאה הסופית:

הבייבי ביורן נשמט מאיתנו, והתינוקת נפלה, בעודה בתוכו, ונחבטה בראשה במדרכה.