לא זוכר כלום מליווינגסטון חוץ מהבחורה. אז אני עושה גוגל.
ליווינגסטון, גווטאמאלה. עיירה הממוקמת על שפכו של ריו דולסה - הנהר המתוק.
אוכלוסייה – 7000 איש. בעיקר צאצאי עבדים ונמלטי מלחמת האזרחים, שניצלו את העבודה שאין קשר יבשתי בין ליווינגסטון לבין שאר אזורי הארץ כדי להסתתר בה.
(נכון - אני נזכר – באמת הגענו לליוינגסטון בשיט איטי בנהר. בסירת מנוע. משתי הגדות ניבטו מדי פעם בקתות. וגידי לא הפסיק להגיד שזה מזכיר את "אפוקליפסה עכשיו".)
אני מקליק על תמונה של הרחוב הראשי של ליווינגסטון. בתים נמוכים. אכסניות מרופטות. בארים. הרבה בוב מארלי ברמקולים.
באחד מהבארים פגשנו את שתי הבחורות הבריטיות.
כששני בחורים ושתי בחורות מקפיצים טקילות יחד, נשאלת תמיד השאלה –
כשגידי התחיל ללטף את השיער של הגבוהה מבין שתיהן, ניתנה התשובה.
פסענו ארבעתנו לכיוון האכסניה שלנו. גידי והגבוהה נכנסו לחדר וסגרו אחריהם את הדלת. הנמוכה ואני התיישבנו מתחת לסככה בחוץ והתחלנו לדבר.
לא זוכר על מה דיברנו. הלוואי שאפשר היה לעשות גוגל על שיחות משמעותיות מהעבר.
אבל אני כן זוכר את התחושה: שמצאתי נפש אחות.
אולי אלו השתיקות, ולא המילים שיוצרות את התחושה הזו – שמבינים אותך. שמבינים אותך באופן מוחלט.
באיזשהו שלב התחיל לרדת גשם. קירבנו כיסאות מתחת לסככה כדי שהטיפות לא יפגעו בנו.
מכיוון החדר נשמעו אנחות. קצת מוגזמות.
כששני בחורים ושתי בחורות שותים יחד, וזוג אחד פורש לחדר לעשות סקס, נשאלת השאלה –
משהו במבט של הבחורה שישבה איתי מתחת לסככה נתן את התשובה.
מן האוב עולות עכשיו פניה. בהירות. מעט נמשים. שיער אדמוני. מסודר בקארה מוקפד, לא אופייני לתרמילאיות. עיניים רכות.
ודסקית. איך שכחתי את הדיסקית. על הצוואר שלה הייתה שרשרת. ובקצה השרשרת דיסקית עם פרטיה האישיים.
גידי, שלמד רפואה, אמר לי למחרת שדיסקית כזו יש למי שחולה במחלת הנפילה. כדי שאם הוא או היא ייפלו פתאום ברחוב, יידעו מי הם.
מתחת לסככה לא שאלתי אותה על הדסקית. שאלה גסה כזו לא התאימה לעדינות של השיחה.
הגשם לא הפסיק לרדת. גשם טרופי, חם, עז. הנחנו שתי כוסות ריקות בחלק שהיה חשוף לטיפות. וכל פעם שהן התמלאו לגמנו מהן. החלטנו שמי גשם משכרים יותר מאלכוהול. וזה הצחיק אותנו.
כלומר, אני צחקתי. והיא חייכה. חיוך נוגה.
לפנות בוקר החברה שלה יצאה מהחדר שלנו והתלוננה: החבר שלך נרדם. ואז אמרה: אני הולכת. את באה?
לא, אמרה תאומת הנפש שלי. אני נשארת.
שמחתי מבפנים.
חיכינו יחד לזריחה. בדממה. ואחרי שהשמש עלתה מעבר לנהר המתוק היא קמה מהכיסא.
קמתי גם אני. התחבקנו. מרוב שהייתה רזה הרגשתי את העצמות שלה.
אמרתי לה, תודה.
היא לא שאלה על מה.
אני לא יודע אם אני מסוגל להסביר למה זו הייתה נקודת המפנה של הטיול.
למה פלונטר פנימי שייסר אותי מרגע שיצאנו לדרך, השתחרר דווקא בשיחה איתה.
*
למחרת לא ראינו את הבחורות הבריטיות בשום מקום.
זחלנו מבאר לבאר אבל הן לא היו באף אחד מהם.
גידי אמר שעדיף ככה.
*
בכניסה לעיירה ליווינגסטון, מוסיף ומזכיר לי גוגל, נדרש התייר להציג את דרכונו
ולחכות עד שתוטבע בו חותמת.
כאילו הוא נכנס לארץ חדשה. שלה קיום עצמאי משלה.
Comments